זו הפעם כבר סכנה לעצם קיומנו כמדינה עצמאית.
על כל ישראלי אחד שנחלש, מתחזקים עשרות פלסטינים.
נטישת סלע תחת פחד, יהווה קטליזטור ענק להמשך המוות.


בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת השחרור, לא הועמדה השאלה לסיכון קיומנו כאן כעם על אדמת מולדתו בחירות ובעצמאות. אך נראה שכעת, המלחמה עם הפלסטינים מאז ספטמבר 2000 הקרויה בפיהם "אינטיפאדת אל אקצה", נותנת אותות ברורים של מלחמת קיום של ישראל בארצו.

אם הבריחה הגדולה של צה"ל מלבנון בראשותו של אהוד ברק כרה"מ, היווה הקטליזטור הגדול לפרוץ מלחמת אל אקצה הנוכחית, כי ראשי הפלסטינאים גילו שתחת מוות יומיומי והפגנות נשים בשחור, ישראל נוטשת בורחת משדה הקרב כשועל פצוע ושותת דם. כך ממש, ברגע שנפעל בשיטת הבריחה מכל נקודה שהיא ולא חשוב היכן היא, תחת לחץ של דם יזע ודמעות, יהיה זה שוב קטליזטור ענק להמשיך ולפגע בנו עוד ועוד תוך תקווה שכך ממש יצליחו לזרוק אותנו לים וזה החלום הערבי מימים ימימה.

מאחר והם מצליחים להרוג בנו מידי יום ואינם בוחלים בשם קרבן, תינוק וזקן, נערה ונער. וכשהקורבנות התמימים, שנקטפים מעגלת הילדים שלהם, ניצבים מול עיני כולנו, נראה כי להצלחה הזו יש רגלים וישראל נמצאת תחת איום קיומי ממשי. הממשלה עלולה בלחץ האירועים וההפגנות לנטוש פיסות אדמה בבריחה ולהאיץ בכך את עוזו, תקוותו ועצמתו של האויב שיראה כי התוכניות שלו מתממשות ואין סיבה להפסיקן, להפך רק להאדירן.

נסיגה מסלע זנוח בשטחי יו"ש לעת הזאת היא נטישה עתידית בזמן הקרוב הנראה לעין משכונה בפרברי ישראל בגבול המוסכם עדיין על כולנו. ומשם הלאה אל כל שטח ישראל.

חובה להבין, תחת מוות רצוף, טראומות חוזרות ונשנות, פחד מתמיד ברחובות ערים גדולות בארץ, שכול, פגיעות גוף ונכות במסות, עלולה אומה גם אם היא חסונה וצודקת כישראל, להתקפל ולהציל את שארית קיומה בבריחה מהארץ. נכון שזה כעת נשמע בלתי סביר ורחוק מהמציאות, אך בדיוק כך היה נשמע בלתי סביר ורחוק מהמציאות האפשרות שיום יום נקבור אזרחים ישראלים במנינים שלמים. שרופים פגועים ושחוטים. הבלתי ייאמן של אתמול הינו כעת המציאות של היום, כך יכול הבלתי ייאמן של היום להיות המציאות הקשה של מחר. גם באירופה של שנות ה-30 לא האמינו יהודים לכל ההתראות ואמרו, זה יעבור.

ככל שנקדים להפנים את גודל הסכנה הקיומית כך יש סיכוי טוב יותר להנצל ממנה. כידוע, מציאת הבעיה האמיתית הינה חצי פתרון. אבל כל עוד אין קליטה של המצב האמיתי ויש מנהיגים ואזרחים החושבים כי הבעיה הינה שונה, תולים תקווה מזויפת ותמימה בגורם זה או אחר שרק אם הוא ייעלם (ההתנחלויות, הימין, ראה"מ, עראפת), יבוא הפתרון על מקומו, מחשבה זו מרחיקה את הכוחות מהבנת הבעיה האמיתית ולכן אין מענה לבעיה והסכנה מתעצמת.

על כל נחלש ישראלי אחד, מתחזקים עשרות פלסטינים, בקצב זה, הם עלולים להיות חזקים מאתנו לאין שיעור. כך קורה בעולם שמעטים מנצחים את הרבים. נחישות צד הלוחם אל מול רפיסות ופחדי הצד השני, מסירים את משוואת הכוח לטובת הנחושים הנלחמים ללא חת. גם אם הם מעטים, הם מנצחים. בראיה מפוכחת לעת הזאת, הם המנצחים, אנחנו החלשים ומכאן קבעתי את הכותרת הקשה ללא מרכאות בה אני חושש לעצם קיומנו בארץ ישראל כעם חופשי ועצמאי. גם אם זה יקח להם כמה שנים, עדיין הסכנה מוחשית.

נכון לרגע זה, עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות. השאלה היא אם יש בנו אנשים מכמות מספקת לקלוט את רגע הרה האסון בו אנו נמצאים כעת ואם יש בידי אותם אנשים היכולת לשדר את המסר הלאה לראשי המדינה. או שמאמר זה דינו כאלפים אחרים כמותו, להיות נקרא, נזרק ונשכח, אולי ההיסטוריונים ידלו אותו באחרית הימים ממעמקי האינטרנט ויוסיפו אותו בין דפי ההיסטוריה תחת המשפט "היו כאלה שהבינו אך כבר לא יכלו להושיע".

הערה: התמונות שבכתבה הם מארועים שקרו היום ואתמול. כך זה למעשה יום יום.