באתר הכתבות של עיתון מעריב, יוצא ניר ברעם
בצורה גלוית לב נגד תנועת שינוי, נגד יוסף פריצקי
וטומי לפיד אשר המוצר היחיד שבאמתחתם הוא שינאת החרדי.
מובאת כאן הכתבה במלואה, לא שינינו מילה.

עוד משהו, אדון פריצקי? / ניר ברעם

בשבוע שעבר קיבלו קוראי "העיר" את ביטאונה של תנועת שינוי. היו בו כתבות המסקרות בהערצה את עבודתם המסורה של חברי הכנסת מפלגת שינוי, ועם זה אין לי בעייה. אם איזה זנדברג רוצה להזכיר למישהו שהוא עובד קשה בכנסת, וקיימים גם אנשים שמעניינת אותם העבודה של הבחור הזה, שיהיה. הבעיה היא שהעיתון הזה מייצג חבורה של אנשים אינטיליגנטים שמפנים את כל האנרגיה והחוכמה שלהם לעניין אחד ויחיד: שנאת האחר.

כל הקריקטורות בעיתון עוסקות בחרדים. האחת מציגה איש זועף שמגלה שאין כסף לכלום במדינה חוץ מלישיבות, אחרת את התאווה של אותו בחור זועף לראות את החרדים במדים, השלישית מציגה חרדי מזוקן המסביר לשני חילונים שזו בושה לחלל שבת, והם משיבים לו במגניבות: "טעות מותק, זה חילון שבת". הומור הזה מזכירה אולי את "קומדי סטור" בשקיעתה, ומעורר חשק עז להשתמש בעיתון הזה לניגוב האדים מחלון המכונית.

שאר העיתון מעמיק את האובססיה. כאשר יוסף פריצקי עוסק בתקציב המדינה, כאילו לעומק, הוא כמובן חוזר שוב להציק בעניין החרדים, עד שמתחשק להגיד לו: בסדר, שמענו, הבנו, הפנמנו, החרדים הם זבל, גנבים, עצלנים, פרזיטים, ומעבר ל זה, עוד משהו, אדון פריצקי?

מהי באמת שינוי? קבוצת אנשים מניפולטיבית, שהבינה שבישראל קיימת תרבות עמוקה ושורשית של שנאת האחר ושלילת הלגיטימיות שלו להתקיים כשונה. התנועה הזו, שלכאורה היתה אמורה להיות קיקיונית ושולית, היתה לתנועה פופולרית ביותר, משום שבישראל שנאת האחר היא דלק. כאשר חבורת חילונים מציבה את האחר החרדי כאם כל הבעיות, ויורה לעברו עוד ועוד חצים, הקהל מתענג, מתקבץ, מתלהם. הנה קיבלנו סוף סוף את האויב שלנו, הוא שחור ואנחנו לבנים, הוא רע ואנחנו טובים, הוא גונב וסוחט ואנחנו הבורגנים התל אביבים מקבלים בדיוק את אשר מגיע לנו. אפילו פחות מדי.

לפיד רוצה תנועה ליברלית. זה דווקא נשמע סביר, בכל דמוקרטיה ראוי שתהיה גם תנועה כזו. אלא שלפיד ושאר דוברי שינוי בהופעותיהם בטלוויזיה ובעיתון הזה, אינם מדגישים את הפן הליברלי, אלא את הפן הלה-פני, השונא, המסית, השולל את הלגיטימיות של האחר. והרי הם היו יכולים לייצג את המאבק הליברלי ללא הסתה אובססיבית כלפי חרדים. אלא שמדובר כאן בחבורת אנשי שיווק אינטיליגנטית שהבינה היטב שבישראל חייבים לסמן אויב וללבות כלפיו שנאה המשולבת בפרנויה כדי לצבור פופולאריות. שינוי נתנה לציבור החילוני-בורגני בדיוק את הסחורה שהוא רוצה: מלחמה יומיומית, בלתי מתפשרת ב"אחרים" שלנו.

כדאי לכל מצביע שינוי העתידים לקרוא את העיתון הזה, כדי להבין בדיוק באיזו עגלה רדודה ומניפולטיבית הם נוסעים. מנהיגי שינוי משתמשים בשנאה השבטית בישראל ובפחד המובן מהלא מוכר, ומוכרים להמונים את שנאת החרדים כמוצר שיווקי, ממש כמו רמקולים ריצפתיים ליצירת אווירה קולנועית בסלון הביתי. בשני המקרים דרושים קונים לא ביקורתיים, שישלפו את הארנק מבלי שיעצרו וישאלו פתאום: האם אנחנו באמת זקוקים לזה? ___________________________________________________________ להלן ציטוט מדברי טומי לפיד בגליון שינוי האחרון:

העלייה של "שינוי" בסקרים נבלמה ואף קיימת סכנה שהיא תישחק, כי המאבק בכפייה הדתית ובסחטנות החרדית אינו נמצא בעדיפות ראשונה בסדר היום הלאומי. העובדה שמפלגת העבודה מתמוטטת, שמרצ נמצאת בירידה מתמדת ושמפלגת המרכז נעלמה, אינה מנחמת אותנו. אדרבא, היא מעוררת את השאלה, מדוע אנחנו לא מפיקים תועלת אלקטורלית ראויה לשמה ממפלתן של מפלגות יריבות? אפילו הירידה התלולה הצפויה לש"ס בבחירות הבאות אינה מספקת, כי המעבר של מצביעי ש"ס לליכוד רק מחזק את הנטיות הדתיות במחנה הלאומי. אנחנו חייבים למצוא את הדרך אל לב אותם חוגים לאומיים, שהשותפות עם החרדים אינה לרוחם.
___________________________________________________________
מאמר מאתר "במה חדשה", שווה לקרוא:
נכתב לפני כשנתיים

ואני פחדתי / נח שלו שלומוביץ

ישבתי על הכורסא בסלון, והסתכלתי לו בעיניים. זו היתה התוכנית הקבועה שלו, והמטיף ישב בתפאורה הקבועה שלו. עיניו היו מלאות שינאה. צריך למגר את השחורים. הוא לעג לתרבותם 'הנמוכה'. למנהגיהם. הם אסון. הם גוזלים את לחם זיעתנו. נהנים מתקציבים ממשלתיים מופרזים (אפליה מתקנת - הצחקתם אותו). אתם מכירים אותו לא? לבן שמן, זעה מכסה את מצחו ועורפו. זעם בעיניים ותנועות חדות. האצבע מונפת קדימה מזהירה מתריסה. מי ששמע אותו הרבה יודע שלא רק השחורים מטרידים אותו. גם ההומואים והלסביות והפמינסטיות. כולם. אם רק תתנו לו את הכח. הוא כבר יראה להם. הוא היה פונדמנטליסט. נכון הוא לא דיבר על אלוהים. אבל זה מה שהפחיד יותר. אלוהים. כל אלוהים, אפילו החשוך ונורא מכולם, הוא גם, באיזשהו מקום - אל רחום וחנון. אלוהים שלו היה האדם הלבן. הלא סובלני, המזלזל. הוא ואפסו עוד. פיו נטף שנאה ורעל, כשהסביר לנו עד כמה פרימיטיביים הם. איך כמו עלוקות הם יושבים על צווארנו. הוא סביר לנו על המזימה שלהם. לכבוש להשתלט ולהשמיד אותנו. זה אנחנו או הם הוא אמר. ואני פחדתי. פחדתי גם כשישבו אנשים אצלי בסלון, והסכימו למה שהוא אמר. גם חברים שלי בעבודה, הסכימו איתו. זה היה מפחיד לראות אותו. אבל מה שהיה מפחיד אפילו יותר היה לדעת שהוא בדיוק כמו אבא שלי. יהודי ניצול שואה שבא מהונגריה.


נלקח מאתר "נוער שינוי" באשדוד